פרופ' שלמה פינס
נולד בפריס ב-5 באוגוסט 1908; נפטר בירושלים ב-9 בינואר 1990.
 פרופ' שרה סטרומזה תיארה פעם את פרופ' שלמה פינס כאדם חכם ומלומד. תיאורי דמותו החרוטה בלב מי שהיו תלמידיו, ידידיו ועמיתיו למקצוע, מעידים גם הם על אדם חכם ונבון, נוסף על היותו למדן וידען מופלג.
משנת 1952 ועד מותו לימד פרופ' פינס בחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודתו לא היתה מוגבלת לדיסציפלינה אקדמית אחת. מאמריו משנות ה-70 וה-80 עסקו בהיסטוריה של הרעיונות במובן הרחב ביותר, וחרגו מן החלוקה המלאכותית לדיסציפלינות כפי שהיא מקובלת באוניברסיטאות מודרניות. הידע המקיף של פרופ' פינס בשפות עתיקות ומודרניות התבטא בכלים פילולוגיים שאיפשרו לו לעקוב אחר התפתחותו של רעיון בהקשרים תרבותיים ולשוניים שונים.
על ידי מעקב זה הצליח כמה פעמים לשחזר את התפתחותו של מושג בתוך סדרה של טקסטים המתייחסים אליו במישרין או בעקיפין, ובכך לשפוך אור על מסורת המתמשכת מן העת העתיקה ועד לזמנים המודרניים. כזה הוא טיבם של מאמרים כגון על גלגולים של המונח חרות (1984), אשר בו הוא עקב אחר מונח החירות למן התקופה העתיקה (ישראל, יוון, רומא) ועד להגל וסארטר; מאמרו על משמעות הפרפרזה של תמיסטיוס על המטפיסיקה של אריסטו, ספר 12 (1987), שבו הוא תאר את גלגוליו של מושג האל כ"נומוס הפועל/חוק חיי" הזהה עם מערכת הצורות הטבעיות, ותאר את השפעתו על האריסטוטלים המוסלמים, היהודים והנוצרים בימי הביניים וגם על הגל; במאמרו אמת ושקר לעומת טוב ורע (1990), נקודת המוצא היא פרשנות הרמב"ם ל"חטא הקדמון" שגרם לגירוש מגן העדן (מורה נבוכים חלק ראשון, ב). במאמר הזה דן פרופ' פינס מצד אחד ברקע ההיסטורי לאבחנה בין שיפוט אפיסטמולוגי לשיפוט מוסרי אצל אריסטו ותלמידיו היוונים והערבים ומצד שני תאר את הפרשנות התיאולוגית-פילוסופית לסיפור המקראי, כשהוא מתחיל בפרשנים היהודים ההלניסטיים, הגנוסטים, הנוצרים הקדומים, וממשיך לרמב"ם ופרשניו דרך שפינוזה ולשלמה מימון ומסיים בוולטר בנימין וליאו שֶסטוֹב.
פרופ' פינס גדל ולמד בפריס, ריגה, ארכנגלסק, לונדון וברלין. בשנים 1926 - 1934 למד פילוסופיה, שפות שמיות ובלשנות באוניברסיטאות היידלברג, ז'נבה וברלין. עבודת הדוקטור שלו – Contributions to the Islamic Theory of Atoms– התפרסמה ב-1936 ועד היום היא נחשבת כבעלת ערך רב ביותר בכל הנוגע לתפיסת מושג האטומים בתיאולוגיה האסלאמית של ימי הביניים (הכלאם). בין ידידיו הקרובים של פרופ' פינס בברלין היו חוקר האסלאם פאול קראוס, והיסטוריון הפילוסופיה ליאו שטראוס.
מחקריו של פרופ' פינס התמקדו תחילה בטקסטים בערבית ובערבית-יהודית. הוא עסק בתרגומים ערביים מיוונית, בפילוסופיה ערבית, תיאולוגיה ומדע, כמו גם בהוגי דעות יהודים-ערבים מסעדיה גאון ועד לרמב"ם. ב-1960 הוא הרחיב את תחומי מחקרו לנושאים כמו ההשפעה של הסכולסטיקה הלטינית על הפילוסופיה היהודית בשלהי ימי הביניים, וראשית צמיחתן של קבוצות יהודיות-נוצריות.
פרופ' פינס במאמריו על ההיסטוריה היהודית לא ניסה להגדיר מהי מחשבה זו. מאחורי גישתו המדעית, עומדות תפיסות מתודולוגיות שניתן להבחין בהן בהקדמה לאוסף מאמריו העבריים בין מחשבת ישראל למחשבת העמים. פרופ' פינס שאב מן ההיסטוריוגרפיה של המאה ה-19 את הרעיון שהעולם מתחלק לכמה "איזורי תרבות" שכל אחד מהם מקיף עמים שונים.
מורשת משותפת של מסורת תרבותית, ובדרך כלל גם של מסורת דתית ועולם של מושגים המשותף לכל העמים השוכנים באותו איזור, מאחדים איזור תרבותי מסוים. אחד מסימני ההיכר הייחודיים של תולדות עם ישראל – מימי בית שני ואילך – הוא שבמשך התקופות השונות חיו חלקים חשובים של האומה את חייהם במרכזי תרבות ראשונים במעלה (הלניזם, אסלאם, אירופה וכו'). עקב כך, כמה מההוגים היהודים החשובים ביותר היו קשורים קשר בל ינותק "מבחינת שפתם ועולם המושגים שלהם לאיזור תרבות מסוים".
מנוגדת למגמה זו של היטמעות תרבותית היתה המודעות להשתייכות לעם היהודי ולמעמדו הייחודי. כך, הפגישה עם התרבויות הזרות לא הביאה לניתוק מהמסורת היהודית, וגם לא השאירה עקבות עמוקים בתודעה ההיסטורית של העם היהודי. כתוצאה מיחסי גומלין אלה עם הסביבה, המחשבה היהודית, לדעת פרופ' פינס, עברה סדרת שינויים שתוצאתה היתה אינטגרציה של שלל גורמים לשוניים והשפעות תרבותיות, אשר קבעו את אופייה רב-הפנים של המחשבה היהודית. את התפיסה שליהדות יש מהות קבועה, החליפה ההנחה שהיהדות היא תרבות בעלת נקודות ראייה רבות: כל איזור תרבותי מציע זווית ראייה שונה, אשר באמצעותה מפרשים היהודים מחדש את היהדות. מבט מקרוב על שניים ממאמריו של פרופ' פינס יכול לסייע להבהרת גישתו המתודולוגית.
במחקרו על המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים מתאר פרופ' פינס את ידיעתו המקפת של הרמב"ם את הפילוסופיה והמדע היוונים-ערביים, החל באריסטו ופרשניו ההלניסטיים, דרך האריסטוטלים הערביים כמו אלפראבי, אבן-סינא ואבן-בג'א וכלה בתיאולוגים המוסלמים של הכלאם. המאמר מבהיר כי חיוני לבחון יצירת מופת זו של הפילוסופיה היהודית בהקשר התרבותי שלה, ולהתייחס למקורות מהם שאב המחבר.
מפתיעות אף יותר הן המסקנות של פרופ' פינס בדבר ספר הכוזרי של יהודה הלוי. במחקרו זה מצביע פרופ' פינס על כך שמונחים תיאולוגיים חשובים ביותר כמו מושג "הבחירה" – שנחשבו תמיד למושגים יהודיים מקוריים – מקורם בשיעה, ובעיקר ברעיונות תיאולוגיים אסמאעליים. אף כי בחקרו את המחשבה היהודית היה פרופ' פינס מעוניין בעיקר בפילוסופיה יהודית, אשר בה שתי מסורות דינמיות – יהדות ופילוסופיה – נפגשות על רקע תרבותי שונה בכל פעם, גישתו נשאה פירות גם בתחום הבנת מגמות אחרות במחשבה היהודית, כמו טקסטים רבניים ומיסטיקה יהודית.
ד"ר קרלוס פרנקל.
|
גרסה להדפסה
שליחה לחבר
